כי תבא
"איכות – בעבודת השם"
נאמר בפרשה: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר" {כ"ז ט"ו}
בפסוק זה מלמדת אותנו התורה, שעל האדם לדעת שעליו לעבוד את ה' בסתר כבגלוי, ולא רק כשמסתכלים עליו, כיוון שאז הוא עובד את האנשים ולא את ה', ואם כן הרי שהוא עובד עבודה זרה {רבים חושבים, שבשביל לעבוד עבודה זרה צריך לקחת בובה ולהשתחוות לה, ואינם יודעים שהם טועים, כיוון שביאור המושג עבודה זרה הוא: עבודה שהיא זרה לה', וממילא כל עבודה שהיא לא לשם ה' היא עבודה זרה}
מספרים על חסיד אחד שהיה אוהב לעשות רושם על אחרים בהידורו בעבודת ה' ובדקדוקו במצוות, ובכל הזדמנות שהיה יודע שזה אפשרי – היה מממש אותה, ופעם אחת נקלע למקום שהאנשים שם לא היו שומרי תורה ומצוות, ולא היו מתפללים, וכאשר הגיע זמן מנחה, נוכח שאין אנשים בבית הכנסת והתחיל להתפלל ביחיד, והנה הוא שומע לפתע שהדלת חורקת מעט, והבין שיש אנשים בקרבתו, ומיד עלתה בדעתו המחשבה – אם יש על מי לעשות רושם עלי לנצל זאת, ומיד פתח בסדרה מופלאה של נדנודים ופרש ידיו לשמים וכו', ולפתע הוא שם לב שהדלת חורקת עוד יותר ובעוצמה יותר חזקה, ובליבו פענח זאת שמסתמה אנשים נהנים מתפילתו וכעת הם צופים בו ונדחקים בכדי למצוא מקום שממנו יוכלו לצפות יותר טוב, וכך דמיין לעצמו החסיד הנ"ל, וכל פעם שהתחדשו החריקות, הגביר את הצגתו עד כמה שיכל, והנה, כשסיים מיודענו החסיד את תפילתו, הפנה את ראשו בכדי לאמוד את כמות הקהל שצובאים על הדלת, ומה רואות עיניו? חתולה מתגרדת בדלת, ומחמת החיכוך - הדלת זזה, והיא שוב מתקרבת ומתגרדת, וחוזר חלילה, וכך היא ממשיכה לנסות ללא הצלחה, ואז הבין שכל תפילתו "ההדורה" הייתה עבור חתולה! ולא עבור ה', {אין הבדל בין לעבוד את החתול לבין לעבוד את הפסל} וזה זעזעו והחזירו למוטב, ואת זה מחדשת לנו התורה בפרשתינו, ארור האדם שעובד את ה' רק בחיצוניות, ואילו בפנימיות הוא עושה זאת מחמת דברים אחרים, כיוון שדבר זה הוא עבודה זרה ממש!
ובהמשך הפרשה מגלה לנו התורה שכשהיא דורשת מאיתנו לעבוד את ה', אין היא מתכוונת שנעבוד אותו סתם, אלא היא דורשת גם איכות, וכך כותבת התורה: ובאו עליך כל הקללות האלה... כי לא שמעת בקול ה' אלוקיך... אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב... {כ"ח מ"ה - מ"ז}, וביאור הדבר הוא, שהתביעה על האדם היא לא רק, למה "לא עבדת" את השם – בכמות, אלא למה לא עבדת "את השם" - באיכות, מתוך שמחה, כיוון שאינו דומה אדם שמבקש דבר מחברו או משבח את חברו מתוך שמחה, לאדם שעושה זאת מצוות אנשים מלומדה, ואם נמחיש את זה לעצמנו בחיי היום יום, נבין את זה יותר טוב, אם מלך מכריז בעירו ואומר לעמו: למרות שאני יודע שמרדתם בי, אם תתחננו אלי ותתחרטו על העבר, אפתח לכם את אוצרותיי ואשפיע עליכם כל טוב, כיצד העם היה ניגש למלך? האם היו מעיזים לפנות אליו כך?! אדוננו המלך כל יכול, מחל לנו על העבר עזור לנו בהווה, ותוך כדי הבקשה היו מתעסקים בקשירת נעליים וכדו', האם המלך היה מתייחס אליהם? ברור שלא, אך אם היו נגשים למלך והיו עומדים לפניו באימה וביראה והיו מתחננים ופורטים לו על הרגש, הרי שהיה משפיע עליהם כפול ממה שהם צריכים, כך גם בעבודת ה', אם פונים לה' רק עם חיצוניות, הרי שאין לו צורך בכך, וכמו שצועק הנביא ירמיה בתוכחתו: ויאמר ה', בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה {ישעיה כ"ט י"ג} למה לי רוב זבחיכם... שבעתי עולות... לא חפצתי {ישעיה א' י"א} וזה לשון המצודת דוד שם: הלא כל עצם הזבח בא להתוודות עם הבאתו, ואתם, הואיל ואינכם שבים, למה לי הזבח? ופסוקים אלו מלמדים אותנו שה' לא דורש מאיתנו כמות אלא איכות וכוונת הלב, ודבר זה שייך בכל המצוות, ציצית נועדה להזכיר לנו את מצוות ה', ולא מספיקה פעולת ההתעטפות בלבד, מצוות שופר נועדה לישר עקמומיות שבלב, ולא האזנה לצלילי השופר, וכן על זה הדרך בכל המצוות, ואם אדם עושה את המצווה רק בצד הגשמי שלה, אך לא מתכוון לקיים את מהות המצווה, הרי שזה גוף בלי נשמה, ואין זה רצון ה'.
ולא לחינם פרשה זו נופלת בחודש אלול מידי שנה, בכדי לעורר אותנו לעבוד את ה' "בשלמות, באיכות, לשמו בלבד", ולא רק בשביל לצאת ידי חובה, ודרישה זו נדרשת מכל אחד ואחד – גם מהעובד ה' הכי גדול, שהרי אין סוף לרמת האיכות, וכל אחד מחויב למצות את "כל כוחו" בעבודת ה' ולהגיע למצב של "אשר עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב", ובל נשכח שאמרו חז"ל: במידה שאדם מודד בה מודדים לו, ואם אנו נעבוד את ה' רק בחיצוניות, הרי שחס וחלילה בראש השנה הוא גם כן ישפיע עלינו טוב רק בחיצוניות {לא יהיו מחלות חיצוניות, אך פנימיות יכולות להיות} אבל אם נעבוד את ה' גם בפנימיות, הרי שהוא יגזור עלינו טוב גם בפנימיות, לא רק נראה שלמים, עשירים, מוצלחים, באמת נהיה כאלה "בעזרת השם".
כיצד יתכן שאדם יעשה מצוות "ולמרות זאת הוא יזכה בקללות ולא בברכות"?
וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם... וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ... יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו... וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב... כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת: (כ"ח א' - י"ג)
מי שמתבונן בפסוקים הנ"ל מגלה דבר חריג, שהרי אם מישהו רוצה להביע מסר, הוא צריך לכתוב אותו פעם אחת, אך אין עניין לחזור עליו מספר פעמים ברציפות! מי שמכיר את כללי הדקדוק יודע שזה מראה על טירונות מספר אחד בכתיבה.
אם כן מדוע התורה הקדושה חוזרת כאן על מסר אחד ארבעה פעמים? שהרי היא פותחת ואומרת: וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו, תזכה לכל הברכות שיוזכרו בהמשך. ואחרי שהיא מתחילה למנות את הברכות היא שוב מדגישה שכל זה בגלל כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ... ובהמשך היא עוד פעם חוזרת ואומרת שזה בזכות כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו... ובסוף היא שוב כותבת שזה בגלל כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ.
מילא אם היה מדובר באיזה עלון מקומי, היינו מתרצים ואומרים "שכנראה כותב הכתבה כתב את הדברים כשהוא היה עייף", אך כאן מדובר בתורה הקדושה, וכולנו יודעים שתורתנו הקדושה היא שיא הדיוק והדקדוק! אם כן מה פשר הדבר?
בפסוקים הנ"ל הקדוש ברוך הוא מודיע לעם ישראל: "אם תשמעו בקולי ותקיימו את מצוותי אני ישפיע עליכם כל טוב משמים". אך בורא עולם יודע שהבטחה זו יכולה ליפול לאוזניים לא נכונות, שהרי מי לא רוצה הצלחה "בכל מעשה ידיו"? מי לא רוצה פרנסה בשפע ובקלות, בריאות וכו'? ממילא יכול אדם לעשות את החשבון הבא: אין לי מה לאכול, אני סובל חולאים קשים, כל מה שאני נוגע נהפך לזבל, כבודי רמוס ומושפל עד עפר, מה איכפת לי להקריב קצת ולעשות מספר תרגילים בשביל לשנות את מצבי העגום, פעם ביום לגלגל חבל על היד וסביב הראש (להניח תפילין), כל שבוע ביום השביעי לאכל בשר ולשתות יין ולנפוש מהעבודה (לשמור שבת), פעם בחיים להדביק בדלת עור של פרה ולכתוב עליה כמה מילים (מזוזה) וכן אקיים עוד כמה תרגילים, ובזכות זה משמים ישפיעו עלי שפע ברכה והצלחה בכל מעשה ידי, פרנסה, כבוד, בריאות וכו', הרי זה עסק משתלם! ובפרט שעכשיו כלו כל הקיצין, אין לי הצעה אחרת עם התחייבות לתוצאות טובות, אם כן למה לי לאבד את מכרה הזהב הזה שמציע לי אלוקים?
בורא עולם יודע שיש אנשים שעלולים לעשות את החשבון הזה, לכן הוא כתב בתורה את אותו מסר שוב פעם, בכדי להבליט ולהודיע לאותו מובטל ומדוכא: יהודי יקר - אתה טועה! אני לא מבטיח שמי שיקיים את מצוותי בשביל לקבל את הברכות, הברכות יפעלו אצלו! אלא אני מבטיח שמי שיקיים את מצוותי בגלל שאני ציותי, בכדי לשמוע לקולי, בשביל ללכת בדרכי, לאדם כזה אני מבטיח את הברכות! ובכדי להעצים את המסר הזה, בורא עולם פיזר אותו שלושה פעמים: בהתחלת הברכות, באמצעם, ובסופם.
אלא שכעת המצב מעורר דאגה! שהרי אם אדם מקיים מצוות וכל מטרתו היא לא לעשות את רצון ה' - אלא לצרכים אחרים כגון: כבוד, בריאות וכו', אם במשקפיים של תורה הוא לא נקרא שומע בקול ה', אם כן מה הוא כן נקרא? לא שומע בקול ה'! וממילא המצב נהיה מסוכן, שהרי בהמשך הפרשה כתוב: וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ... וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ.
ועל פי זה מובנת הגמ' (בפסחים נ.) שאומרת כך: רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי חלה ונפטר - ואחר כך חזר שוב לעולם (מה שמכונה היום "מוות קליני") לאחר שחזר עולם שאלו רבי יהושע אביו: מה ראית למעלה בשמים? השיב רב יוסף: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אנשים עליונים הנחשבים כאן בעולם למרוממים ונשגבים, ראיתי בשמים שהם רדודים ופשוטים, ולעומת זאת אנשים שבעולמנו נחשבים לפשוטים ונמוכים, ראיתי בשמים שהם מרוממים ונשגבים. אמר לו רבי יהושוע: עולם ברור ראית.
ומה באמת הפשט? דרך איזה משקפיים מסתכלים בשמים? מדוע הם רואים אחרת ממה שאנו רואים? על פי מה שראינו מקודם הדברים מסתדרים נפלא, שהרי מי שעושה מצוות אך כל מטרתו זה צרכיו האישיים ולא לעשות את רצון ה', למרות שהוא עושה את כל המצוות - בשמים הוא מוגדר "לא שומע בקול ה'"! ולעומת זאת מי שעושה את המצוות לא בצורה בולטת וצועקת, הוא לא קונה פתיחת ההיכל ביום כיפור ב10,000$, אבל כשיש לו כמה מטבעות בכיס, הוא משלשל אותם לקופת הצדקה בלי שאף אחד יבחין, הוא נראה יהודי פשוט, אך בתוך תוכו בוערת שלהבת אש של יראת שמים והוא דרוך לעשות את רצון ה', אנחנו שלא יכולים להסתכל על מה שמתחולל בתוך לבו, אנו מגדירים אותו כיהודי פשוט. אך בשמים שמסתכלים על הלב ולא על החיצוניות, מגדירים אותו כעליון נשגב ומרומם!
אנו נמצאים בעיצומו של חודש אלול חודש הרחמים והסליחות, כעת זה הזמן לבחון את עצמנו: נכון, אנו מקיימים מצוות, אך אם נבחן כל מצווה ומצווה שלנו אם אנו מקיימים אותה בשביל לעשות את רצון ה' - ומגיעות לנו ברכות, או חס וחלילה אנו מקיימים אותה בגלל שאנו לא רוצים לקבל בחברה תדמית רעועה ושלילית וכדו' - וחס וחלילה מגיעות לנו קללות, לאיזו מסקנה היינו מגיעים?