פרשת - תזריע

תזריע

אתה לא מסתדר איתה? זה בגלל שאתה לא מרגיש אותה כחלק ממך!

  וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:

 וברש"י שם: אמרו רבותינו: מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל. (ויקרא י"ג מ"ה - מ"ו)

 בזמן שבית המקדש היה קיים, אדם שהיה מדבר לשון הרע היה נענש בצרעת שהייתה באה בתהליכים, בהתחלה בקירות הבית, ואם האדם שב בתשובה - הבית היה מבריא, אך אם הוא היה עדיין דָבְק בחטאו, הצרעת הייתה עוברת לבגדיו, ואם גם זה לא היה עוזר - הצרעת הייתה עוברת לגופו והוא היה מצטרע, ומקום מושבו היה מחוץ למחנה, לבד, גם ללא מצורעים אחרים (לא היו יושבים כמה מצורעים ביחד, אלא כל מצורע היה יושב לבד)

 ושואלים רבותינו: מה נשתנה המצורע משאר הטמאים עד כדי כך שהוא נאסר לשבת אפילו בחברת מצורעים? ועונים רבותינו: כשם שהוא הבדיל בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, כך מתנהגים איתו באותה מידה ומרחיקים אותו מכל חברה!

 השורש המרכזי, סיבת כל הסיבות שמצורע נגזר עליו נידוי והרחקה "גם ממצורעים", זה שגרם למחלוקות ופילוגים, והבדיל בין איש לאשתו ובין אדם לחברו!

 אדם מגיע לביתו אחרי יום לימודים עמוס בכולל או אחרי יום עבודה, עבר עליו יום גדוש ומפרך, או לחילופין יום כתוש ומפרק, בדרכו הוא נשזף ונשרף מהשמש הלוהטת, כל הדרך הוא מהרהר על ארוחת הערב המעניינת שבוודאי מחכה לו על השולחן, הוא כבר מתכנן להוריד מהבוידם את הכרית של ליל הסדר שכתוב עליה "בני חורין" ולהסב כמלך ליד השולחן, והנה אותו יקר באדם נכנס לבית ומה הוא רואה על יד הדלת? פח זבל כשבצידו שלולית קטנה, הוא מתאבן לרגע ופונה לכוון חדר הילדים והנה הוא רואה אותם משחקים "אבא ואמא" כשהבת הקטנה מכינה עוגה לרגל המאורע וכל החדר מלא בקמח, הוא נושך את עצמו וממשיך לפי הרעשים והוא מוצא את אשתו נחה כשמסביבה מהדהדים צלילים מרגיעים וקסומים מתוך קלטת לתינוקות, מה עולה בראשו במחשבה הראשונה? אני יראה לה מה זה! בבית שלי! בזמן שלי! עם הכסף שלי! היא לא תעשה מה שהיא רוצה! אני כבר יראה לה מי כאן הבעל ומי האישה! מה, היא לא מתביישת? היא לא יודעת איזה יום עבר עלי? מה, האם היא לא נושאת את המשרה "אמא - לילדים, ואישה - לבעל"? אני יעשה לה בית ספר כזה שהיא לא תשכח אותו גם בבית אבות!

 יהודי יקר! אולי זה תיאור מוגזם (הלוואי) אולי זה תיאור דמיוני (שמתרחש) אבל רק רגע אחד! יש לי שאלה אליך: האם אתה מעוניין להיות מצורע? האם אתה מעוניין לשאת את התואר "טמא"? האם אתה ירא שמים "באמת"? הרי חז"ל הקדושים שואלים: מה נשתנה מצורע משאר טמאים שיושב בדד? ועונים: הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו, אף הוא יבדל! הסיבה שמצורע כל כך זול ומבוזה, עד כדי כך שנאמר עליו וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא, זה בגלל שהוא הבדיל בין איש לאשתו! האם כדאי לאדם להיות "הוא" המבדיל בינו לבין אשתו? האם זה לא גול עצמי? מה יותר טיפשי, אדם שמכה את עצמו, או אחר שמכה אותו? הרי התורה כותבת: (בראשית ב' כ"ב) וַיִּבֶן ה' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, הרי שאדם המתאכזר על אשתו - מתאכזר על עצמו, שהרי אשתו זה הוא עצמו!

 טוב, אבל מה אני יעשה שהיא אשמה? אני מרגיש שהיא מתחננת אלי שאתאכזר אליה! התשובה היא: אם אדם יקום יום אחד עם רגלים נפוחות ואדומות וכל שתי דקות הוא ימעד ויפול, האם הוא יחשוב לרגע לקטוע את רגליו? למה לא? הרי הם מתחננות לפניו: אנא! קטע אותנו! אתה לא רואה שאנחנו רק מזיקות לך?!

אָי, אָי, אָי, כשרגלו של אדם מכאיבה לו, הוא לא חושב לקטוע אותה, אלא הוא הולך לרופא והוא מוכן לשתות עבורה כדורים מרים - העיקר שרגלו תבריא, אך כשאשתו שהיא עצם מעצמו מכאיבה לו, הוא מוכן לקטוע אותה! האם זה לא מראה שאת אשתו הוא לא מרגיש כחלק מגופו? אבל יהודי יקר! למה? הרי בתורה כתוב (בראשית ב' כ"ב) וַיִּבֶן ה' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה... עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד! ואל תשכח! זה לא המלצה תורנית, זו פקודה תורנית! אם כן איפה היראת שמים שלנו?

 ובפרט שאם נתבונן קצת במתנה שקיבלנו משמים הנקראת "אישה" נימס מרוב בושה על התנהגותינו כלפיה! שהרי האשה היא המכונה הקדושה שמביאה את ילדינו לעולם! מה שהיא אוכלת בזמן ההיריון וההנקה, זה מה שאוכל הילד! אם היא מתעלה - העובר מתעלה, ואם ח"ו... היא נמצאת רוב הזמן עם הילד, היא מצווה על המצוות העיקריות של קדושת הבית, על פיה הם מושתתים!-!-! את כל המתנות האלה נתנו משמים לאשה ולא לבעל, כי מעלתה גדולה ממעלתו! וכעת כבר יותר קל להבין את דברי חז"ל שאמרו: אישה היא בבחינת שכינה! וכבר אמרו חז"ל: אישה טובה - מתנה לבעלה! ונשאלת השאלה: למה לא אומרים ההיפך? והתשובה היא: כיוון שכל מהותה של האשה כאן בעולם מיותרת עבורה! אתה לא מתנה בשבילה! הרי היא מצד עצמה מתוקנת! היה עדיף לה לשבת למעלה וליהנות מזיו השכינה! כל ביאתה לעולם אינו אלא לתקן אותך! (בן יהוידע) היא עצמה כבר מתוקנת! מה שאין כן הבעל בא לעולם בשביל לתקן את עצמו, ממילא היא מתנה עבורו, שהרי היא עוזרת לו לתקן את עצמו, אך הוא לא מתנה עבורה, שהרי "בגללו" היא ירדה לעולם.

כשאדם יודע את הדברים הנ"ל, שהם עוד לא כאין וכאפס מכל מעלותיה של האשה, יותר קל לו לדון את אשתו כרגל כואבת, ולא כנטע זר, והוא יסכים לשתות גם כדורים מרים, העיקר לשקם אותה ולהבריא אותה, ולא ח"ו...

חוץ "מאינקובאטור", האם יש לאישה תואר נוסף?

 וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי... יָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים... וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם... וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן: (ויקרא י"ב א' - ו).

 שאלו תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי את רבם: שאלה ראשונה: מדוע כל אישה לאחר שילדה צריכה להביא קרבן? השיב להם רבי שמעון: מפני שבשעה שהאישה יולדת יש לה צער נורא ומחמת כן היא נשבעת שלא תתעבר יותר, לפיכך אמרה התורה שתביא קרבן על השבועה שנשבעה. הוסיפו התלמידים ושאלו את רבם שאלה שניה: מדוע אישה שילדה זכר מונה שבעה ימים ואילו אם ילדה נקבה מונה שבועיים? ענה להם רבי שמעון: זכר שהכל שמחים בו - מתחרטת על שבועתה לאחר שבעה ימים, ואילו נקבה שהכל עצבים בה - מתחרטת לאחר ארבעה עשר יום. הגמרא מוסיפה ושואלת שאלה שלישית: מפני מה אמרה התורה למול ביום השמיני ולא לפני כן? ועונה הגמרא: כדי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים. (נדה לא:).

 בשלושת השאלות והתשובות שלפנינו טמונים סודות הבית היהודי, אשר מי שמאמץ אותם ומתחבר אליהם - זוכה ובביתו שוכנים השכינה והאושר. ולחילופין מי שמחמיץ אותם ופועל כפי הנראה לו, זוכה לגהינום פעמיים, גם כאן וגם למעלה.

 הגמרא בשאלה הראשונה מגלה לנו שהאישה סובלת ומתענה! עוצמת הסבל שיש לה בכל לידה כל כך גבוהה, עד כדי כך שהיא נשבעת שיותר לא תתעבר. ובשביל לסבר את האוזן מה זה נקרא לידה, נזכיר שההלכה היהודית פוטרת את האישה שנתיים! מכל הצומות (חוץ מכיפור ותשעה באב אם חלו אחרי שלושים יום מהלידה), וחז"ל מגלים לנו שסיבת הפטור היא שמחמת הלידה גופה של האישה מתפרק ולוקח לה 24 חודש לאסוף שוב את עצמה ולחזור למה שהייתה! וגם בלי חז"ל אנו יודעים שהאישה סובלת, שהרי כולנו מכירים את הבחילות \ כאבים \ חולשות \ סחרחורות וכו' שעוברים על האישה במהלך ההיריון. ואת זה הגמרא רוצה ליידע אותנו, שהאישה סובלת בכל לידה!

 בשאלה השנייה הגמרא מגלה לנו איזו תרופה אנו יכולים לתת לאישה בכדי למנוע ממנה את ייסוריה. "זכר שהכל שמחים בו - מתחרטת על שבועתה לאחר שבעה ימים, ואילו נקבה שהכל עצבים בה - מתחרטת לאחר ארבעה עשר יום". זאת אומרת שהתרופה שיכולה לעזור לאישה - זה סביבה שמחה! ככל שהשמחה רבה יותר - כך ייסוריה פוחתים ומצטמצמים.

 עד כאן הדברים ברורים, אך כשמנסים לפענח את השאלה השלישית - נכנסים למבוי סתום. שהרי השאלה הייתה: מפני מה אמרה התורה למול ביום השמיני ולא לפני כן? והגמרא ענתה: כדי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים.

 והדבר תמוהה: איזה עצב יש "לאבא", וכי הוא יָלָד? הרי כל חלקו בלידה מסתכם בחמש שקל שהשקיע על זר הפרחים שהביא ליולדת, אם כן מדוע הגמרא אומרת שגם הוא סובל ומצטער "שבעה ימים" עד כדי כך שמחמת כן התורה דחתה את ברית המילה?

 בשאלה השלישית מגלה לנו הגמרא את היסוד "נושא בעול עם חברו". כשהאישה מצטערת - גם אתה אמור להצטער! כשהיא כואבת - גם אתה אמור לכאוב! כי אתם גוף אחד, וכמו שמסופר על הרב שלום שבדרון זצוק"ל שבא לרופא ואמר: כואבת "לנו" הרגל של אשתי! כשלאשתו כאבה הרגל - גם הוא הרגיש את הכאב. ממילא הגמרא מדברת לאדם היהודי שחי נכון ומשתתף בצערה וסבלה של אשתו.

 לסיכום: אנו למדים שלושה יסודות חשובים: א. האישה מצטערת וסובלת בכל לידה וגופה נחלש 24 חודש. ב. השמחה מונעת ממנה את הסבל. ג. הבעל היהודי אמור להרגיש את סבלה של אשתו ולשאת עמה בעול ולכאוב את כאבה.

 כעת קורא יקר תעמוד מול הראי ותצביע לעומד מולך ותשאל: איך הייתה הלידה האחרונה? האם היית מוטרד מכאבי אשתך - או שהיית טרוד בלשנן את מספר חשבון הבנק החדש שקבלת עבור הצ'קים שיזרמו בברית \ בחיפוש אחר אולם נוצץ \ בעיסוקים ומסיבות שארגנת או ארגנו החבר'ה?

 נניח והצלחת לגמגם את המילים "כן אני מושלם", מה היה בשנתיים שאחרי הלידה? האם זכרת את סבלה של אשתך, האם עמדה לנגד עיניך ההלכה שפוטרת את האישה מלצום שנתיים "מרוב חולשה ופירוק איברים"?

 כשאשתך הייתה בצער בגלל הריון \ ילדים \ שינויים שעברה בגופה \ לחצים מעול הבית (וממך), האם זכרת את היסוד השני שגלתה לנו הגמרא "ששמחה ממעטת מצערה", או שלחילופין השרית סביבך אווירה של דוב שקול שמסוכן להיכנס לד' אמותיו?

 את התשובות הפעם אל תענה, ובמקום זה תתחיל דף חדש ותענה על המבחן הזה בפעם אחרת! (כי חותמו של בורא עולם הוא אמת).

 אך יש לי שאלה אחרונה לסיום שאי אפשר לוותר עליה! אם היו מספרים לך שבמדינתך יש ארון קודש שהתחיל להתפורר ולהתפרק, ושלטונות המדינה מרשים רק לך לשפץ את הארון, ומכיוון שכך מבקשים ממך בני המקום לקבל עליך את התפקיד, האם היית מהסס, חס ושלום! בזיון ספרי תורה לא עולה על הדעת!

 דע לך ידידי היקר שאשתך זה יותר מארון קודש, שהרי נשמות ילדיך גדלים בתוכה תשעה חודשים! בתוכה נמצאים מלאכים שמלמדים את העובר תורה! כל קדושת וטהרת הבית נחתכים על פיה! 

 וכשארון קודש זה זקוק לעזרה ולתמיכה נפשית - מדוע אתה מתעלם מכך ולפעמים אף מכביד את עצמך עליו? הרי אתה אמרת מקודם שלתרום לארון קודש מט ליפול - זה ערך נשגב ועליון?